לב ההשראה

"יצר מחשבות ליבו רע כל היום"

כן, כנראה שפעם האמינו שהמחשבות הן בלב. הייתי אומר, שאם המחשבות "יוצרות" את המציאות, הרי שהמקור האמיתי ליצירה הוא הלב. היכולת לרכז את הכל למקום אחד - אתה עושה משהו כי אתה אוהב אותו, וכך גם אני כותב כאן פשוט כי אני אוהב לכתוב. אינני יודע אם מישהו יקרא את זה ואם כן, אז מה זה יאמר לו? דברים שנעשים מהלב נעשים מפני שכבן אדם אני יוצר. זה הייעוד שלי.

לקחת רעיונות, לקחת השראה ולהפוך אותה למילים, לצלילים.

מהו אדם? מה שהוא יוצר. או אולי זה משהו אחר שיוצר אותי, מעין "אלוהים" שבורא אותי? אם כך, אין משמעות לבחירות שלי, והכל כבר צפוי מראש. אבל אני רק בן-אדם, אני לא יכול לראות מעבר למה שאני רואה. אני בסך הכל יכול ליצור, וההתחברות הזאת למקור החיים, לאלוהים, היא הדבר הכי מענג שיכול להיות.

אני יכול להאמין שההתחברות הזאת יכולה להיות דרך אהבה. ואלה הרגעים שנותנים טעם לחיים, רגעים מקודשים.

"מה שחשוב באמת סמוי מן העין"

לב היצירה, ההשראה, היא לא בדברים שאני רואה, אלא יותר באינטואיציה. זוהי מודעות שהתפתחה אצלי עם הזמן, וזה נורמלי לחלוטין. כמו שהטעם נעשה יותר רגיש, אתה מתחיל לאהוב קפה, דברים שלא אהבת כשהיית ילד, כי הטעם משתנה.
למשל, הייתי מאוד קרוב למוזיקה, אז פיתחתי מעין "אינטואיציה" - יש חברים שלא מבינים מה אני מוצא במוסיקה שאני שומע...

אז זה לא מה שקיים, אלא מה שאני מפתח אצלי. זה כמו להסתכל על נר ולגלות בו עוד צבעים.
אבל מה שהשועל מ"הנסיך הקטן" התכוון הוא, שהמשמעות של הדברים סמויה מן העין. גם כשאני כותב עכשיו אני לא יודע מה המשמעות של מה שאני כותב. אני אוהב לכתוב.

אני אוהב ליצור. זה מרגיע אותי. זה נותן לי תחושה, כאילו אני נותן מעצמי, זוהי בריאות.
השראה אינה קשורה בזמן כלשהו או באיזושהי דת. אין לה שם; היא באה טהורה, ואני רק מלביש אותה מילים ופסקאות, והדרך שלי להביא אותה מעצמי היא דרך הלב.

אז אולי בכל זאת אפשר לחשוב דרך הלב (תנסו פעם!), למצוא שם את המקום להשראה ולא ליצר רע... (הייתי חייב לסגור מעגל)

ימים טובים!

עיר של הלכה וחול

העיר הזאת תתפורר
אם לא ילכו בה כל יום
כמו שכתוב: מצווה גדולה לחיות בשמחה.

כך כל בוקר כפופי ראש
אל המלאכה – פרנסה זה חשוב
ובשמחות אל החתונה – משפחה זה חשוב
וגם אהבה, אבל
שהכל יישאר במשפחה
תחת קורת-גג אחת.

ויום אחד יאירו לנו השמיים
והמשיח יבוא אמן,
ויום אחד יפלו השמיים על ראשינו
ונשלם על עוונותינו – ככתוב בהלכה.

ולא הזכרתי את הקודש, כן?... אכן, אילו מין חיים אלה כשאין "קודש" ויש רק "חול". אני מתכוון, כשהמסגרת היומיומית, החברתית והמוסכמתית לא מאפשרת לאהבה ולרגש לחיות, הכל רק לפי מה שכתוב?

זה מזכיר לי את נבואות הזעם של הנביאים - הם יצאו נגד המינהגים הקבועים האלה, ש"צריך" לעשות אותם, והזכירו שבסה"כ מה שחשוב זה טוב הלב והצניעות של הבנאדם: "הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה' דורש ממך; כי אם (1) עשות משפט, (2) ואהבת חסד (3) והצנע לכת..."

כלומר: תדע איך לשפוט נכון, להישמע למצפן הפנימי שלך ולא להיות מושחת; תדע איך לאהוב ללא תנאי; ולעזאזל, קצת צניעות! מה יש? למה להתפאר באגו שלך, למה לקחת לעצמך כל כך הרבה? הרי אתה אדם כמו כולם, אז אל תחשוב את עצמך, תהיה צנוע.

וזה כל מה שצריך, לא המינהגים, לא התלבושת, לא המסורת. רק מצפן פנימי, אהבת חינם, וצניעות.